תולדות הרש"ש

עת הוולדו:

בגליון תולדות הרש"ש ז"ל כתוב כי לידת הרש"ש זיע"א היתה בשנת הת"ף ליצירה בערך, אמנם השכל ימאן זה למרות שלא נמצא בספרי קדמוננו המדויקים דבר זה, כפי מה שיבואר, כי בספר "אבן ספיר" (ק"ט צד ב) כותב כי עת יציאת הרש"ש ז"ל מתימן. היה נער בחור, זאת אומרת כבן עשרים שנה ולמעלה, ומשם הופיע לעי"ת עדן יע"א ושם התעכב משך זמן עד כי נזדמן לו שכר ספינה, ומשם נסע לעי"ת במבי ובצרה יע"א, ומשם לבבל יע"א, ושם התעכב משך זמן לפני נסיעתו, ומשם הופיע לעיר קדשנו ירושלים ת"ו בתקופה שהיה הראש מתיבתא בקהל חסידים הרב החסיד המקובל האלהי רבינו גדליה חיון ז"ל, וידענו כי נשיאות הרב גדליה חיון ז"ל היתה משנת התצ"ז לב"ע, שאז נתייסד והקבע מערכת הקבלה והחסידות בק"ק חסידים, כאשר יספר בספר "המעלות לשלמה" חזן ז"ל (מערכת ק') ע"ש, ואז התמנה מורנו הרש"ש לראש החסידים ע"י מעשה כאשר יובא להלן בס"ד, ובכן לפי"ז נוכל להגביל יום מולדת רבינו הרש"ש ז"ל עשרה לחודש שבט שנת ת"ע לאלף הששי, כי בעת יציאתו מתימן היה למעלה מעשרים שנה ולפני שלשים, ועד שהוכרח לגלות רוממותו והתמנה לראש היה בשנת חק"ת לאלף הששי, כי רבינו גדליה חיון ז"ל נח נפשיה בשנת התקי"א לב"ע בעיר הקודש ציון ת"ו כאשר יספר "המעלות לשלמה" (מערכת ג) ע"ש.

עיר מולדתו:

הנוסע התורני, הרב יעקב ספיר ז"ל, בספרו "אבן ספיר", כתב: עיר "שרעב" אשר במחוז תימן, מלאה חכמים וסופרים יותר מכל ארץ תימן, ואנשיה חריפים וזכי השכל, וידם בכל. בין חכמי עיר זו, היה אדם אחד ושמו הרב יצחק שמשפחתו מהמשפחות המיוחסות בעיר. ר' יצחק היה מתפרנס מיגיע כפיו ופרנסתו היתה שהיה רוכל ומחזר על העיירות. הוא אשר זכה לבן אשר האיר את העולם כולו בחכמת הקבלה, הלא הוא: הרה"ח, המקובל האלהי, ר' שלום שרעבי זצוק"ל, הוא רבינו הרש"ש, אשר נולד בערך בשנת ה' אלפים ת"ע ליצירה.

עוד בקטנותו, נפטר עליו אביו ונפל עליו עול פרנסת הבית. הוא תפס את אומנות אביו בידיו והיה מסובב בערים, בשווקים ובכפרים למכור את מרכולתו. כאשר היה רואה כי השתכר די מחיתו לאותו יום, היה חוזר לבית המדרש ועוסק בפרדס התורה, בחשק ובשמחה. וידוע הוא, כי רוב חכמי תימן עסקו בתורת הח"ן. לכן חשקה נפשו של מורינו הרש"ש ז"ל בלימוד חכמת הקבלה והיה הולך ומתעמק בה, עד שנעשה כמעין המתגבר. וכמ"ש הגאון חיד"א ז"ל בספרו "שם הגדולים" מערכת השי"ן וז"ל: מהר"ר שרעבי זלה"ה אחד קדוש בדורינו. וכמעט היה לו ספר "עץ חיים" שהוא הקדמות האר"י זצ"ל על-פה, ובקי בהקדמתו על מתכונתן, וברוב בקיאותו וחכמתו, העמיד כוונות האר"י ז"ל על בריין כסדרן והלכתן. וכתב קונטרס גדול ושמו: "רחובות הנהר", לברר ולפרש ההקדמות היטב, עומקן, רומן, נימוקן וטעמן, והיה מכוון כל כוונות האר"י זצ"ל. ובכל לילה, אחר תיקון חצות בסדר רבינו האריז"ל, תיקון רחל ותיקון לאה כמשפט, היה מיחד יחודים כמ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקדש. ע"כ.

יציאת הרש"ש ז"ל מתימן:

הרש"ש זלה"ה בילדותו היה נער יפה תואר וירא ה' באמת וכאמור לעיל, לאחר שנפטר אביו, היה רוכל בעיר ובכפרים בבשמים ובדברים קטנים, כדי לפרנס את משפחתו. פעם אחת, עבר בעיר "צנעה", במקום הגויים, עם מרכולתו על כתפיו ומכריז על סחורתו, וראתהו ישמעלית עשירה מאילי העיר, מבין האשנב, ותקרא אותו לעלות אליה לקנות דבר מה ממה שמוכר, ופתחה לו הדלת והעלתהו לעלייתה, והדלת סגרה אחריהם ותבעתהו לעבירה, ואם אין תכהו נפש. כראותו כי אין מפלט לו אמר לה בערמה טוב, אך צריך אני להסך רגלי. ותראהו חדר בית הכסא והמתינה לו בחדר, ויכנס ויסגור הדלת אחריו. מחדר זה היה חלון קטן פתוח לרשות הרבים ואמר בלבו כי אם ינצל ממנה, יסע תכף לארץ הקדושה. ודחק עצמו ויצא מהחלון ונפל לארץ מגובה שלושה בתים ולא קרה לו שום נזק. מיד קם על רגליו וברח. בעוד היא ממתינה לו עד בוש, ותרא כי אין איש, זרקה את מלתחתו החוצה. ואז צנחה עליו רוח ה' וזכה להשיג בסודות התורה ועלה ונתעלה.

וילך מעיר לעיר לקיים נדרו עד בואו לעי"ת עדן יע"א. שם ישב זמן מה עד כי נזדמן לו ששכר ספינה ונסע בה למדינת במביי ומשם לבצרה ומשם לבבל ומשם לירושלים ת"ו. ושם נפתחו לו שערי הקבלה ביפעת טהרתו וקדושתו, כנודע מפרשת גדולתו וחסידותו, ואשר הופיע אור יקר בחיבוריו על הזהר ועל כתבי האר"י זצ"ל וכוונת התפילות, אשר עד היום בק"ק חסידים בירושלים, ומנוחתו כבוד בעיה"ק ירושלים ת"ו עכת"ד "אבן ספיר".

רבינו הרש"ש בעי"ת בבל יע"א:

הגאון הרי"ח ז"ל בספר "בניהו" למסכת פסחים דף ס"ו כותב. דע כי ספרו לנו אבותינו על רבינו הרש"ש ז"ל כשיצא מארץ תימן בא דרך בומביי ובצרה לעירנו בג'דאד עובר אורח, כדי לילך לעיר הקודש ירושלים דרך דמשק. (שאמ"י) וזה היה בזמן הזקן הנכבד ירא אלהים הר"ר חיים ז"ל אביו של הרה"ג מר זקני רבינו משה זלה"ה, וכאשר בא רבינו הרש"ש ז"ל היה מתעלם, ולא הודיע עצמו שהוא חכם, אלא בסוג אדם פשוט גר עובר אורח, ונתעכב פה עד שנזדמן שיירה שהולכת לדמשק, ובזמן ישיבתו פה העירה היה הולך ביום בישיבה של שיך יצחק גאון ז"ל כי שם מקום המצבה שלו בתוך העיר, והיו לומדים שם זקנים בספר הזהר בכל יום ולוקחים הספקה מן כולל העיר, והלך וישב ללמוד זוה"ק עמהם עד שנזדמן שיירה הולכת לדמשק והלך בה, ואומרים כשהיה לומד זוהר שם, הנה יום אחד היה לומד בזהר פרשת בלק (דף ר"י ע"ב) הרי כ"ה דזמינא לברכה לון, כה תמלל ברכה דבני וכו', אמר בלעם סב אלין חרשין בידך בגין לאעכבא הכא להאי כ"ה וכו', מה כתיב התיצב כה על עולותיך, בהאי ובאלין חרשין תעכב לה, ואנכי אקרה כ"ה כלומר אעקר לה מאלין מלין וכו', מה כתיב בתריה ויקר אלהים אל בלעם וההוא דבר ארים קלא במילולי דכ"ה, ויאמר שוב אל בלק וכ"ה תדבר, כ"ה תדבר ודאי וכו' והיה רבינו לומד הזהר בהתלהבות ובקול רם, וכשהיה אומר תיבת כ"ה באותם הדברים, היה מוציא תיבת כה מפיו בחוזק ותוקף לבו בכח גדול, ויאמרו הזקנים היושבים שם מדוע אתה צועק בתיבת כ"ה בתוקף וקול גדול וקורא אותה בכח חזק מאד, ויאמר להם בלשון ערבי של תימן בזה הלשון, "האדי אל כ"ה מאכה (נ"א חרגת) בגלבי" [תרגום: זה הכה מכה בלבי].

ע"כ שמענו מאבותינו, נמצא צדיק זה קודם שזרח אורו בירושלים ת"ו בא אל ארצנו, ודרך רגליו על רחובות עירנו, אך לא נודע כבודו לאנשי עירנו, כדי שיהיו מניחים אותו עטרה בראש ואשרי עין ראתהו זיע"א, עכ"ד הרי"ח זלה"ה בבניהו.

רבינו הרש"ש בעיר דמשק יע"א:

בדמשק גר אז השר והגביר המפורסם רבי שאול פרחי זצ"ל, מי שהיה יועצו של השר בדמשק והממונה על אוצרותיו ובארמונו, שהתנוסס לתפארה, החזיק ישיבה ללמוד הנגלה והנסתר, ונקראה בשם "מועלם בית-אל" (בית התלמוד "בית-אל"). ויסר ר' שלום אל הגביר הנ"ל ויצג עצמו כאיש פשוט, עני ואביון, ויבקשהו לקחת אותו כמשרת בביתו. וימצא חן בעיניו ויקבלהו, ויחד לו חדר מיוחד, ויאכסנהו אצלו. ור' שלום משרתו באמונה, אך בכל עתות הפנאי, היה מתבודד בקדושה ובטהרה, ועוסק בתורה ובעבודת ה'. מפעם לפעם היה סר אל הישיבה, יושב עם ספר תהלים אך לבו ער להקשיב ללמודי החכמים, מסיבה לא ידועה, ידעו החכמים המקובלים כי הבחור הזה הוא אוצר של תורה ויראת שמים, והיו בחדרי חדרים מפלפלים עמו ברזי רזין. עם כל זאת אין גולה את אזניו של ר' שאול פרחי ז"ל, שהשתמש בו כ"משרת" וכ"עגלון".

פעם אחת, ציווה הגביר ל"עגלונו" ר' שלום, לרתום מרכבתו ולהסיעו אל מקום מסויים. ר' שלום עשה כפקודתו, אבל הפעם, היו רעיונותיו ומחשבותיו עסוקים בעניינים גבוהים, בסודות עליונים, והסוסים השתוללו הפעם ביותר. ר' שלום לא הצליח לעצור בעד מרוצתם המופרזת, והגביר התנועע כשיכור במרכבתו, וכאשר לבסוף נעצרו הסוסים, נזף הגביר ב"עגלונו" ואף סטר על לחיו מרוב כעסו. ר' שלום החריש ולא השיב דבר.

פעם אחת ור' שלום התפלפל עם חכמי הקבלה בענין כוונת אכילת כזית מצה בליל ראשון של פסח, והתגלע וויכוח חריף ביניהם. ר' שלום עמד על דעתו והם עמדו על דעתם. כתוצאה ממחלוקת זו, החליט ר' שלום לעזוב את דמשק, כי לא זו הדרך ישכון אור החכמה העליונה, ויפרד מאדונו ומחבריו, וישם לדרך פעמיו לעלות לציון בגילה, לקיים את נדרו אשר נדר, ויגיע בשלום אל הר הקדש בירושלים ת"ו.

במסילה העולה בית-אל:

כהופיע אור רבינו הרש"ש ז"ל בזריזות וברגשי אהבה לעיה"ק ציון ת"ו, פנה ישר למרכז החסידים אשר בעיר העתיקה עד היום.

בענווה ובשפלות יתירה התנהג הרש"ש ז"ל בהכנסו ל"בית-אל". חברי סיעת המקובלים אז, היו מעטים במספר, וגם לא חדרו בקבלת האר"י ז"ל ביתר שאת. בראשם עמד אז רבינו גדליה חיון ז"ל. המקובלים ההם, שהיו ברובם צאצאים של אנוסי ספרד, היו בני ארצות שונות ולא השיגו את האחדות והקשר הפנימי ביניהם.

בחשאי, נכנס ר' שלום לבקר בחברה זו ואף לא העיז פניו לבקשם שיספחוהו אליהם. רק את זאת התחנן אליהם, להושיבו כשמש ומשרת ולעזור להם בשרות הקדש ולכלכל את חיותו בלחם ומים כי אין לרש כל. ונענו לבקשתו להושיבו שמש ב"בית-אל" כי ראו על פניו אור הקדושה ויופי ההשתוקקות לשרת בקדש.

עברו ימים והרש"ש ז"ל משרת באופן נאות ומצא חן בעיני כל וישב כל הימים על יד מפתן הישיבה והיה שומע ומציץ בלימודי הרבנים מבלי הראות להם מידיעותיו המרוממות ומבלי להכנס עמהם בשום מו"מ של לימוד הקבלה והזהר ופרטי חכמת האמת. מלבד זה, רבות התהלך גם בין קברי הקדושים בהר הזיתים, להשתטח על קברי הצדיקים. ובעמק יהושפט, אשר בתוכו נמצא שטיפת נהר הגיחון, שהוא במזרח עיר דוד היא ציון אשר שם קברות מלכי בית דוד כנודע מספרי הגבולים. וכן היה מוסיף יום יום בקרבו טהרה וקדושה וידיעת הרזים למתכונתן. אבל המקובלים בבית אל לא ידעו מזה ולא חדרו אל קדושתו ורוממותו הגדולות. גם לא ידעו על דבר התעמקותו השלמה בדברי הקבלה. גם לא ידעו את תשוקת נפשו העדינה והקדושה בהכנסו יום יום להתבודדות בפנתו שאצל השער ושותה ממי החיים.

באהבה רבה ובחרדת קדש היה ר' שלום משמש לפני המקובלים, בהגישו לפניהם את ספלי הקהוי [הקפה] השחורה באותם הלילות. האויר אשר נשם שם אז לקרבו, אויר מבושם בקדש הקדשים, כנשימה מחיי הנצחיים. כה היה מתמיד הרש"ש ז"ל במשך זמן מה בימים ההם ובזמן ההוא.

ביום מן הימים, היו המקובלים עוסקים בלימוד הקבלה ועל צבאם הר"מ רבינו גדליה חיון ז"ל. נתקשו עמו בסעיף מתורתו של האר"י ז"ל ולא יכלו לחדור הבנת המאמר וישוב הסתירה. ואף גם הר"מ רג"ח ז"ל לא מצא היכולת לפתור השאלה. ונשאר הדבר בהסתתמות עד מצוא פשר. וקמו הרבנים לצאת לארוחת הצהרים בזמן המיועד כדרכם בקדש.

רבינו הרש"ש ז"ל, לא יכול להתאפק מלגלות את ישוב ופתרון השאלה. ולכן בהיותו נשאר יחידי, קם למקום מרכז הר"מ ויקח את העט ורשם על גליון "עץ החיים" בשער ההוא, שורות אחדות, אשר בזה ביאר וגלה את ישוב כל השאלות, תפוחי זהב במשכיות, דבר דבור על אפניו, באופן מסביר ומספיק בהעדפה. ובעת כותבו על הספר ובדיו, עברה בתו של רבינו גדליה חיון ז"ל, וראתה את ר' שלום יושב במקום אביה ורושם על הספר. אך לא הודע אליה מה זה ועל מה זה.

בשוב החסידים איש על מקומו, פתח הר"מ הספר שלפניו וירא והנה רשום פתרון השאלות באופן נפלא ונעלה, כי לא נשאר שום קושיא ממילא. וישאל את אנשי חברתו הרבנים, מי זה אמר ויכתוב דברי קודש אלו. ענו כולם ואמרו: אין אתנו יודע. ויתמהו על המחזה, ויהי בעיניהם לפלא ומשתאים לדעת מי הוא זה.

בנתיים, הופיעה בת הר"מ לפני אביה על דבר מה, ותשאל את אביה על מה זה קול דממה דקה. ויאמר אליה: על הדבר הזה שואלים הלכו בו. מי הוא אשר חכמת אלקים בקרבו, רשם את הדברים האלו ויגל קדושת לבבו. ותגד ותאמר לאביה: אני נשקפתי בעד החלון, וארא והנה שלום הקטן, רושם על הספר כתב הפתרון. ויאמר אביה: אכן נודע הדבר. ויקראו לשלום, ויאיים עליו הר"מ בשבועה דאורייתא. אז הוכרח הרש"ש ז"ל להודות בדבר כי הוא אמר ויכתוב. אז אמר הר"מ לשלום: אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת, אתה תהיה עלינו לראש ולקצין ועל פיך יתבארו ויתגלו כל הרזין, ויתגלו כל מלין דגניזין. למה לא הודעתנו את אשר בלבבך. כמעט הבאת עלינו אשם! העתר נא אל ה' וכפר בעד קהלך. מאז הושב הרש"ש ז"ל לריש מתיבתא וגילה מצפונתא ומסתרתא ומלין דגניזין. עכ"ד בשינויים קלים.

בספר "בניהו" לפסחים ס"ו כותב: מיד הושיבוהו לראש ומינוהו נשיא עליהם. הנה כמו שעשו בני בתירא להלל שתכף ומיד בהכרתם חכמתו, הושיבוהו בראש. כן עשה הרב החסיד רבי גדליה חיון ז"ל לרבינו הרש"ש ז"ל בבואו מערי תימן לעה"ק ירושלים ת"ו. שלא הודיע עצמו בתחילת ביאתו שהוא חכם, אלא הראה עצמו כאדם פשוט מהמון העם ונעשה שמש בבית-אל יכב"ץ, שאותו המקום היה בית מדרשו של הרב החסיד רבי גדליה חיון ז"ל שהיה רבן של חסידים באותו זמן וע"י מעשה, הכיר בו ותכף ומיד הושיבו בראש ועשהו רבן של חסידים. ע"כ. וכן היה מוסיף יום יום שלימות קדושה ורוממות וחסידות יתירה והתפרסם שמו בכל ד' פנות התבל, לאיש אלקי מקובל, מופלא ובעל מעשים פלאיים.

ענווה גדולה מכולם:

כמסופר למעלה, היה רבינו בדמשק משרתו ועגלונו של השר והגביר הצדיק ר' שאול פרחי ז"ל. פעם פגע בו השר והעליבו ואף הכהו מכה נצחת. ולא ענהו ולא הכלים אותו.

בימי החגים היה המנהג שכל בני העיר באים לפני הרב לברכו בברכת החג, לנשק את ידיו ולהתברך ממנו. בין הבאים היו גם אורחים הבאים מחו"ל לעלות לרגל ולהשתטח על קברי הצדיקים. רבי שאול פרחי ז"ל היה מהאורחים הקבועים המרבים לבוא. לאחר התמנות רבינו כר"מ בירושלים ת"ו, בא לפניו בפעם הראשונה לקבל ברכתו בין כל הבאים, מבלי שידע מראש שהרב החדש הזה, הוא אותו הבחור שהיה משרתו בדמשק. וכאשר עמד לפניו, הכירו מיד וזכר את אשר עשה לו. לא היה גבול לגודל צערו של הגביר. הוא נפל לפני רגליו, בכה והתחנן לו שימחול ויסלח לו אשר חטא כנגדו.

רבינו נגש אליו והעמידו, נחם אותו ודבר על לבו, ואמר לו: "אל נא תשים לב לדבר. כי גם אנכי אז לא שמתי לב לזה ומעולם לא הקפדתי עליך עבור זאת".

מאז נעשה הגביר, ר' שאול, לידיד נאמן ותומך גדול בישיבה הקדושה "בית-אל", הוא וזרעו.

כידוע, מתפקידו של המשרת בקדש בק"ק חסידים "בית-אל", ללכת ולהעיר את החסידים לפני חצות לילה כדי שיהיו ערים בנקודת חצות ויעשו תיקון חצות כסדר המתוקן ולאחר מכן, להתעמק בתורת הח"ן. לא אחת קרה שהמשרת בקדש איחר לקום ורבינו הרש"ש בעצמו, לקח את הפנס והלך להעיר את החסידים משנתם לעבודת הבורא.

סיפור על הרש"ש

לפני כשמונים שנה בתקופת שלטון התורכים בארץ, שמש הגה"צ ר' שמואל סלנט זצ"ל, כרב ראשי לעדת היהודים האשכנזים בירושלים. הוא פעל גדולות ונצורות עבור תושבי הישוב, וכמובן שהכל כבדוהו וחבבוהו.

בעיר העתיקה התגוררה בימים ההם, בחדר צר, אשה באה בימים ויראת השם. היא נטשה בחוץ לארץ את קרוביה ומכריה ובאה להסתופף בקרבת מקום לשריד בית מקדשינו, הכותל המערבי ולחיות במחיצתם של "יהודים טובים" בארץ הקדושה. מחזרת הייתה על הפתחים ובמעט שהייתה מקבצת מאחינו בני ישראל, רחמנים בני רחמנים, התפרנסה וגם נתנה מזה בעצמה מעשר לצרכי צדקה. הגם שהייתה צדקת ושומרת מצוות קלה כבחמורה, בנושא עקרוני אחד-היא לא הייתה מוכנה לקבל את מרותו של רבי שמואל סלנט, עד שנתגלגלו העניינים והגיעו למה שהגיעו, ומעשה שהיה כך היה.

בשל העובדה שהיא הייתה מדקדקת במצוות ומחמירה על עצמה חומרות רבות, נהגה לבלות הרבה מזמנה בעזרת הנשים שבבית הכנסת ולהאזין לתפילות. מעולם לא החמיצה אפילו "אמן" או "ברכו" אחד. עונה הייתה בכוונה עצומה "אמן", "אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא", "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", "ברוך הוא וברוך שמו". בחזרת הש"ץ, כשהגיע ל''קדושה", או לברכת כהנים, הייתה עולה למדרגה גבוהה של קדושה והתעלות רוחנית.

מכל מקום, הייתה לה חולשה, שלא יכלה להתגבר עליה: בעת שהקהל הקדוש אמר "קדושה" נוהגת הייתה לצאת מעזרת-הנשים ולעבור בפתח של בית הכנסת השייך לגברים. אז הייתה פוסעת פסיעות אחדות ומתקרבת, עד כמה שהעיזה - לעבר התיבה, ומשתתפת באמירת ה"קדושה" עם שאר המתפללים, כלומר: עם הגברים... לא הועילו כל תחנוניהם ודרישותיהם של המתפללים, אשר עמלו להסביר לה את חומרת האיסור שבהופעת אשה בבית כנסת, בעת שהגברים מתפללים, והיא נשארה בנקודה זו חזקה כצור, ולא זזה מדעתה אפילו כמלא הנימה.

משכלו כל הקיצין, הוזמנה לדין-תורה בפני הרב ר' שמואל סלנט זצ"ל, היא השמיעה את טענותיה, כי חפצה היא בכל לבבה ובכל נפשה להשתתף בקדוש שמו של הקב"ה ומרגישה היא שרק באופן זה מסוגלת היא להתעלות ברוחה ולהתקרב אל אביה בשמים. הרב פסק: הגם שכוונתה טובה, מחויבים אנו לנהוג על פי הדין, הקובע שאסור לאשה להיכנס לבית הכנסת על מנת להתפלל יחד עם הגברים. לכן, אוסר הוא עליה לנהוג כן בעתיד ועליה לוותר על רצונה העז, ולהתפלל אך רק בעזרת הנשים, כמנהג בנות ישראל.

אם כי הייתה צדקת, הנה גבר עליה בנקודה זו היצר הרע שלה והיא לא הסכימה עם פסק דינו של הרב והוסיפה להטריד את קהל המתפללים כדרכה. ישבו בבית הדין וחשבו, מה לעשות עם אישה זקנה וגלמודה זו ובאלו אמצעים ראוי לנקוט כדי לאלצה לקיים את הפסק שהוציא בית הדין, ובינתיים נעשו נסיונות אין ספור לשכנעה ולהכניס בה את ההכרה שיש לנהוג על פי הדין בכל דבר ואפילו בעניין זה.

אור ליום העשירי בשבט חלמה חלום, והנה הרש"ש, הוא המקובל האלהי, יסוד-עולם, ר' שלום שרעבי, זכר צדיק וקדוש לברכה, ניצב לפניה. לבוש גלימה רחבה ואומר לה בפנים מפיקים רצינות:

"דעי לך, כי היום, שהוא יום השנה לפטירתי, נשלחתי להזהירך, כי אם תוסיפי לעבור על דברי בית הדין ולהיכנס לבית-הכנסת המיועד לגברים, ולא תשובי בתשובה תוך חמשה ימים מהיום, כלומר, עד ט"ו בשבט, תגרם לך תקלה גדולה".

היא התעוררה בבקר בהתרגשות וחשבה רבות על החלום, אולם היצר הרע שלה, שתפסה בנקודה רגישה, אמר לה, שאין ממשות בחלומות, ובפרט בחלום מעין זה, והסיתה להמשיך כדרכה ולא להתחשב באסור.

בחמשה עשר בשבט יצאה מן העיר העתיקה וחזרה על הפתחים בבתים אשר מחוץ לחומה. היא הגיעה לשכונה החדשה, נחלת שבעה, תרה בעיניה אחר מקומות שתוכל להשיג בהם נדבות ומשהו לאכול. בבית אחד ראתה מעל השער כתובת:

"שמע ישראל ה' אלוהינו, ה' אחד".

הסיקה הישישה מכך, כי פה מתגורר, לבטח, יהודי צדיק, ומשכה בחוט הפעמון. וזאת יש לדעת, בבית זה גר היהודי המומר הידוע שלמה רוטנשטיין. המומר המסיונר פתח את הדלת והכניסה לביתו בסבר פנים יפות. הגיש לה ארוחה דשנה וטעימה, כדבריו: לכבוד ט"ו בשבט, ולאחר מכן אמר לה:

"היודעת את שאכלת חזיר ומזון לא כשר?!" היא נזדעזעה ולא האמינה למשמע אוזניה. הוא הוסיף:

"האם לא שמעת עלי?! ־ אני המסיונר שלמה רוטנשטיין.

כעת נזכרה וחישבה להתעלף. שם זה אמר רבות, כי מן המפורסמות היה בירושלים של הימים ההם דבר מעלליו של המומר להכעיס, שלמה רוטנשטיין, ידועה גם הייתה פרשת הלשנותיו, בפני הרשות, כדי להציק לאחיו היהודים.

באה עליו האישה בטרוניות: "אם-כן, מדוע הטעית אותי, כיצד כתוב מעל לשער ביתך הפסוק הקדוש, מתורתנו הקדושה: "שמע ישראל ה' אלהינו, ה' אחד".

אמר לה המומר, כי גם הנוצרים משתמשים בפסוק זה לצרכיהם. הוא גם הפנה את תשומת-לבה לעובדה, שאין מזוזות בביתו.

הזקנה קמה ממקומה בבהלה, ונמלטה על נפשה מן הבית הטמא ולבה הולם בחזקה. היא הגיעה לעיר-העתיקה, לביתו של הרב סלנט, בבכיה נוראה.

"רבי", צעקה, "הצילני נא", וספרה לו, באופן מקוטע, תוך-כדי בכיות וזעקות, על ר' שלום שרעבי, שבא להזהירה בחלום, לבל תוסיף עוד להיכנס אל מקום התפילה של הגברים, ועל הארכה שנתן לה עד ט"ו בשבט. היא תארה לרב את המוצאות אותה ביום זה והתחננה אליו שיעשה לה תיקון כדי להצילה מן החטא האיום והנורא, שחטאה בעצם ישיבתה בביתו של מומר-מסיונר ועל אשר אכלה אצלו, ובביתו, טריפות ונבילות וחזיר ־רחמנא לצלן!

אמר לה הרב, כי מוכן הוא לעשות לה תיקון, בתנאי שתואיל, מעתה ואילך להישמע לצו בית הדין ולהימנע מלהיכנס לבית-הכנסת של הגברים, בעת שהם מתפללים שם. הסכימה הזקנה, ואכן הרב עשה לה תיקון, והיא יצאה מלפניו מרוצה. ומאותו יום ואילך הכירה אישה קשישה זו את מקומה בעזרת הנשים בלבד.

סיפור זה סופר מפי הרב ר' אברהם חיים ברנשטיין, עורך הירחון "קול השבת", ששמעו מדודו, הרב ר' ישראל יעקב ברנשטיין זצ"ל, מיקירי ירושלים, שהיה באותו מעמד.

הוא הוסיף ואמר, כי בשנים שלאחר מכן, נהגה הקשישה, להזמין בט"ו בשבט לביתה תלמידי חכמים ועניים ולכבדם בפירות בשבעת המינים, שנשתבחה בהם הארץ, כדי שיברכו עליהם לעילוי נשמתו של הרש''ש הקדוש.

כתב ההתקשרות:

בחודש תמוז, בפרשת פנחס, בשנת תקי"א, יסד רבינו חברה קדושה. והתקשרו ביניהם בקשר אמיץ לאהבה את ה' ואיש את רעהו. תקנו תקנות וכתבו וחתמו עליהם כל החברים. ומזמן לזמן התאספו ודנו וגרעו והוסיפו לפי ראות עיני רוב החברים.